מידע למורים למוזיקה

שיטות להוראת מוזיקה לתלמיד עם לקות ראייה

 

קיימות מספר שיטות לימוד מוזיקה לילדים עם לקות ראייה ועיוורון אשר נבדלות זו מזו בכמה מאפיינים. חשוב להכיר את מגוון השיטות ולהתאים לילד המתחיל את לימודיו שיטה המתאימה לאופיו ויכולותיו.

השיטה המוקלטת לקריאת תווים

שיטה זו פותחה על ידי מורה למוזיקה בשם עידית שגב. השיטה מתבססת על עבודה משותפת של המורה והתלמיד באמצעות מכשיר הקלטה- המורה מקליט את עצמו מקריא את תווי היצירה והתלמיד מאזין להקלטה ובכך לומד ומתכונן לשיעור הבא.

הקלטת התווים מתבצעת תוך הקשת המקצב המתאים, תחילה ביד ימין ולאחר מכן ביד שמאל  ובהתאם לכלי הנגינה, הסימנים המוזיקליים מוקראים גם הם.

שיטה זו מתאימה לתלמידים שאינם קוראים תווי ברייל והיא פשוטה ללמידה.

שיטת סוזוקי

השיטה היא פרי רוחו ורעיונותיו של המחנך היפני שיניצ'י סוזוקי, שהאמין כי טיפוח האהבה לאמנות וליופי הם יסוד חיוני בחינוכו של כל אדם. הוא האמין שכל ילד יכול לחוות וליצור בתחומי תרבות שונים ומוזיקה בפרט, כאשר היא מוקנית לו כ"שפת אם". על יסוד הכרה זו פיתח סוזוקי שיטת הוראה ייחודית המאפשרת לכל ילד לזכות בחינוך מוזיקלי ולטפח את הפוטנציאל האמנותי הגלום בו, בשיתוף ההורים. תהליך הלימוד הוא טבעי, אין לדחוף את הילד להישגים ולשליטה, אלא יש לתת לו לצמוח ולהתפתח כפי שהדבר קורה בטבע.

העקרונות המנחים בשיטה הם למידה בצעדים קטנים, עידוד ההתנסות של הילד וחיקוי המודל של המורה. האמונה המרכזית של סוזוקי היא שבאמצעות תנאים סביבתיים מתאימים ותומכים כל אחד יכול ללמוד את שפת הנגינה. שיטה זו מתאימה ללימוד ילדים עם לקות ראייה ועיוורון על מגוון רחב של כלי נגינה.

תווי ברייל

השימוש בתווים, כמו גם השימוש בכתב, עדיף על פני השימוש בשמיעה – התווים מאפשרים ללמוד חומר מוזיקלי מורכב באופן עצמאי ומסייעים לשמרו במדויק לטווח זמן ארוך, דהיינו, לפחות למשך 500 שנה בתודעה האוניברסאלית ולפחות למשך כמה עשרות שנים בתודעה האישית.

את תווי הברייל, כמו גם את כתב הברייל בכלל, קוראים באמצעות חוש המישוש משמאל לימין. סימני כתב תווי הברייל אינם מבוססים או דומים לסימני התיווי ה"רגילים".

יכולתה של האצבע מוגבלת ובניגוד לעין, היא מסוגלת לכסות בכל פעם תא ברייל אחד, כלומר אות אחת או תו אחד בלבד. לכן, הקורא אינו יכול "להביט" על התווים בשעת ביצוע המוזיקה, אלא אם כן הוא שר או מנגן ביד אחת בלבד. אם כן, לדוגמה, כדי לקרוא חומר מורכב כגון יצירות לפסנתר, או כדי לשנן ולבצע יצירות בעל-פה כנדרש, בהכרח גם בשיטה זו, על הקורא להשתמש בזיכרון וביכולות חשבוניות וקוגניטיביות אחרות. הצורך ביכולות החשבוניות הללו, לרבות השליטה בתחום השברים, היא הסיבה להמלצה הרווחת להתחיל בלימוד התווים בגיל מאוחר יחסית, בסביבות כתה ו'. משמעות הצורך באיחור בתחילת לימוד התווים, היא הדרישה ללמוד משמיעה יצירות שלמות ותרגילים במהלך השנים הראשונות. כך התלמיד מתמקד בפיתוח השמיעה המוזיקלית וברכישת ידע תיאורטי, כמו גם באימון הזיכרון. ע"י כך, השימוש בתווים מושבח ומושכל, בשל התבססותו על בסיס איתן של ידע מוזיקלי ולא על תלות בלתי מבוקרת בתווים.

אמנם, מלאכת הלימוד בשיטה זו עשויה להיות מתישה וסיזיפית, אך ההשקעה בה נותנת תמורה ראויה לא פחות: הכרתן של יצירות רבות לעומק והיכולת לזוכרן ולבצען בעל-פה לאורך זמן.

מלבד הקושי המסוים לפענח חומרים מוזיקליים מורכבים בהיעדר הראייה, ישנם גם קשיים טכניים בהפקת חומרים מוזיקליים בברייל ובהשגתם.

בארץ אין תקציב ראוי למעתיקי תווי ברייל ולכן, יש להזמינם ולהשאילם או לקנותם בחו"ל. דבר זה עלול לקחת זמן רב, והמשתמש עלול להיתקל בקשיים כלכליים ואחרים. ייתכן גם שחומרים מורכבים ייחודיים לא יימצאו במלאי, בשל היעדר ביקוש ובגלל הבעייתיות בקריאתם ובהפקתם. כמו כן, תוכנות המחשב שאמורות לסייע בהפקת החומר באופן עצמאי, עדיין בפיתוח.

לסיכום: ההשקעה כדאית למי שמעוניינים להתקדם ביכולותיהם המוזיקליות.

שילוב תלמיד עם לקות ראייה במקהלה

מומלץ לראות את ההצטרפות של ילד עם עיוורון או עם לקות ראייה למקהלה כהזדמנות ייחודית ומיוחדת במינה לשילוב ילד בעל יכולת מוזיקאלית מפותחת בכמה דרגות משלנו ה"רואים". עבור ילדים עם עיוורון ולקויי ראייה, המוזיקה מהווה אמצעי לחיזוק אישי, לפיתוח יצירתיות ומסוגלות אישית וכן כאמצעי להתערות חברתית ולתחרות שיוונית עם החברה הסובבת דרך שיח בשפה גלובלית. עבור שאר חברי המקהלה, השילוב של ילד עם עיוורון או לקוי ראייה מהווה הזדמנות ללמידת ערך השוויון, הסבלנות והכבוד ההדדי.

ככלל, ילד עם עיוורון שמצטרף למקהלה איננו זקוק לסיוע מיוחד. אי לכך, הדבר החשוב ביותר, הוא לא להקדיש תשומת לב מוגזמת לעיוורון, במיוחד כאשר מדובר בילד אחד או שניים. ילדים עם עיוורון ולקויי ראייה משולבים ברובם הגדול בחינוך הרגיל. לפיכך, מרבית ילדים אלה, רגילים להיות משולבים בקרב אוכלוסיית ה"רואים" ואין טעם להביך אותם בהתייחסות יתרה.

בדף המידע הבא נציע פתרונות למספר תחומים בהם מומלץ לתת את הדעת וכן נתאר שיטה מהפכנית לשילוב ילדים עם עיוורון ולקויי ראייה במקהלה.

♪  יש לעודד את הילד להקשיב לנשימות של שאר חברי המקהלה שיסייעו לו ללמוד את קצב השיר.

♪ על מנת ללמוד את מועדי תחילת השירה ביחס לליווי, יש להשמיע את המנגינה המלווה לילד ולאפשר לו ליצור לעצמו סימנים מתי עליו להתחיל לשיר.

♪ הילד צריך לדעת את המיקום שלו ביחס לשאר הזמרים וכן היכן הוא עומד. בשלב העלייה לבמה סביר להניח שהילד זקוק לליווי למקומו בין שאר חברי המקהלה. חשוב לתאם מראש את נושא המיקום והליווי כדי למנוע לחץ בזמן הופעה או הגעה לאולמות שאינם מוכרים לילד

♪ זכרו, כי הילד לומד את התווים דרך הקשבה. בכדי ללמוד את התפקידים, באפשרותו של הילד להקליט את החזרות וכך יוכל ללמוד את הקול שלו באופן עצמאי ובזמנו הפנוי, בהתאם לקצב הדרוש לו. ההקלטה תכלול אף את הערות המנצחת על החזרה וכך יוכל הילד ללמוד מטעויות שאירעו בזמן החזרה.

♪ בכדי לסייע לילד לתזמן עצמו עם שאר המקהלה, מומלץ שילד "רואה" יחזיק את ידו של ילד עיוור ובאמצעות תחושה משותפת הוא יכול לסייע לו לתזמן את הכניסות, הסיומים ואת המקטעים המיוחדים.

♪ במידה והמקהלה נוהגת לעשות חימום גופני במהלך החזרה, חשוב להקפיד שאחד הילדים יסביר מילולית מה הן המשימות שיש לעשות.

♪ יש להקפיד שהמילים יוקראו בקול בעת למידת שיר חדש. במידת הצורך, מומלץ להקריא יחד עם הקראת התווים הרלוונטיים. יש להקריא בקצב השירה, כל תפקיד בנפרד. כאשר שומעים את מילות השיר, לעיתים קשה לקלוט אותן בפעם הראשונה, על כן יש לתת לילד את האפשרות להיעזר בחבר מקהלה אחר על מנת לחזור על מילות הטקסט. הקראה זו מהירה ואינה אמורה לגזול זמן רב משאר חברי המקהלה. אופציה נוספת בנושא לימוד מילות השיר היא לשלוח לילד את מילות השיר דרך המחשב וכך לאפשר לילד להדפיס אותם לעצמו בכתב ברייל או בכתב מוגדל.

מומלץ לראות בשילוב ילד עם עיוורון או לקוי ראייה למקהלה אפשרות לפתח ולחדד בקרב שאר חברי המקהלה את כלל החושים בהם אנו משתמשים בעת השירה, ובעיקר את יכולת ההקשבה.

מקהלות שונות המשלבות ילדים עם עיוורון ולקויי ראייה, עובדות בשיטה מהפכנית ההופכת את כל המקהלה ל-"לא רואה". המשמעות המעשית של שיטה זו היא לאפשר לכל חברי המקהלה להרגיש את החוויה של לא לראות את המנצח ובכך ללמוד לשיר תוך הסתמכות על החושים האחרים.  חלק מהחזרות ניתן לעשות כאשר כל המקהלה מסתובבת עם הגב למנצח ובכך לומדת כיצד להיעזר בתחושת הנשימה המשותפת. השיטה מכריחה את הזמרים להקשיב קשב רב אחד לשני על מנת להשיג אחידות וליצור מוזיקה. כמו-כן, אפשר להאפיל את החדר ולשיר בחשכה ובכך ליצור הזדמנות להעניק לכלל חברי המקהלה תחושה אחידה.  שיטה זו מחדדת את כל החושים הנוספים שאנו זקוקים להם בשירה המקהלתית – ובעיקר את ההקשבה. בנוסף ליתרון של חידוד החושים, במידה וכל המקהלה תצליח להתחבר לתחושתם של העיוורים שבתוכה –  תיווצר תחושת שוויון, שהיא עצמה חיונית ליכולת לעבוד יחד בשיתוף פעולה.

לסיכום,

אין מניעה שילד המוכשר לכך ומגלה עניין בשירה, יתקבל למקהלה באופן טבעי, ומתוך מתן הזדמנות שווה לשאר הילדים. יש לראות את הצטרפותו של ילד עם עיוורון או לקויי הראייה למקהלה כהזדמנות מיוחדת לפיתוח הילד באופן אישי, חברתי ומקצועי ובו זמנית, וכן כהזדמנות חינוכית לשאר הילדים לפיתוח סובלנות, פתיחות וקבלת השונה. במידה ותיווצר האווירה המתאימה, באפשרותה של המקהלה להוות מנוף לפיתוח אישי של כלל חבריה במישורים שונים בחייהם. זוהי הזדמנות לכלל חברי המקהלה לפתח את חושיהם האחרים, ובפרט את חוש השמיעה. בנוסף, באמצעות השילוב ניתן לחזק את שיתוף הפעולה בין חברי המקהלה, ובכך להגביר את היכולת המוזיקלית של הקבוצה כולה.

 

דף זה נכתב על ידי אנשי מקצוע ומוזיקאים עם לקות ראייה ועיוורון במסגרת ועדה שעסקה במסגרת פעילות עמותת "אופק לילדינו".

פיתוח קול לתלמיד עם לקות ראייה

כאשר מורה לפיתוח קול מלמד תלמיד עם עיוורון, חשוב לדעת כי שני החושים העיקריים באמצעותם לומד התלמיד הם חוש השמיעה וחוש המגע. ההוראה האופטימאלית אפשרית באמצעות שני חושים אלו וכן באמצעות דימויים הנחווים באותם החושים.

לדוגמה: "להכניס ולכווץ את שרירי הבטן פנימה כאילו מנסים לסגור מבפנים רוכסן של מכנסיים".  או למשל: "דמיין שיש לך בקצות הפה שני מגנטים קטנים שגורמים להתקרבות של  הלחיים אחת לשנייה".

כדי ללמד את הטכניקה של ההפקה הקולית והעבודה עם הגוף בעת ביצוע התרגילים הקוליים והשירה, חייב המורה להמחיש לתלמיד כיצד הוא עצמו מבצע את הטכניקה ואת השלבים השונים שלה.

על המורה להניח את ידו של התלמיד על גופו ולהמחיש לו כל שלב משלביה השונים של הטכניקה כאשר ידי התלמיד מונחות על החלק המסויים בגופו של המורה אותו הוא מפעיל. המורה יבצע את התנועה תוך שהוא מלווה זאת בהסבר מפורט אילו שרירים בגופו הוא  מפעיל, מה מטרת הפעלת השרירים האלה ומה השפעתם על הצליל שמופק בעת השירה.  לדוגמה: כדי להמחיש כיצד עובדים שרירי הבטן התחתונה בטכניקה מסויימת, יניח המורה את ידי התלמיד על שרירים אלה בגופו ויתן לו לחוש איך הוא עצמו מפעיל את השרירים האלה. האם הוא מכווץ אותם פנימה, או לחילופין מרפה אותם. יש לחזור על פעולה זו מספר פעמים ואחר כך לתת לתלמיד לבצע את אותו הדבר על מנת שיחוש מה קורה בגופו. באופן דומה יתבצע לימוד של נשימה נכונה בזמן שירה. כדי ללמד נשימה נכונה אפשר לעשות שני דברים:

  1. להניח את ידי התלמיד על צלעותיו של המורה ולתת לו לחוש את התנועה של הצלעות החוצה בעת הנשימה. ואז לבקש ממנו להניח את ידיו על צלעותיו שלו ולחפש תוך כדי נשימה את אותה התנועה שהרגיש בגופו של המורה.
  2. המורה יניח את ידיו על צלעות התלמיד ויבקש ממנו לדחוף את ידיו כלפי חוץ באמצעות האוויר שהוא נושם.

כאשר המורה רוצה להמחיש את תזוזת השפתיים והפה בהתאם לתנועות השונות בשירה, עליו לשיר כשידיו של התלמיד מונחות על שפתיו ולסתו של המורה כדי להרגיש מה קורה לפה ומתי הוא נפתח יותר או נסגר בהתאם לשינויים בשירה. אחר כך כדאי לבקש מהתלמיד לחזור על  הדברים בעצמו.

מומלץ שהתלמיד יקליט את השיעור, דבר המאפשר לו לחזור ולשמוע את הסבריו המפורטים של המורה בעת האימון והעבודה בבית בין השיעורים ועוזר לתלמיד לשמר את הדברים בזכרונו.

כאשר חוש המגע לא מתאים, משתמשים יותר בחוש השמיעה. מומלץ לבקש מהתלמיד  להקשיב לניואנסים ולדקויות בקולו כאשר הוא מדגים לתלמיד תרגיל מסוים או מנסה לתקן כאשר התלמיד מבצע תרגיל קולי בצורה לא נכונה.

לימוד רפרטואר 

כדי ללמד שיר חדש, כדאי לבחור באחת האפשרויות הבאות:

  • להקליט לתלמיד את השיר כאשר המורה שר, מנגן את המלודיה ומלווה בפסנתר או מוסיף חלק מן ההרמוניה באם הדבר אפשרי. לאחר מכן, המורה יקליט את המילים לפי הריתמוס של המלודיה. כך יבין התלמיד את החלוקה של המילים ביחס למלודיה אם יש מצב שהברה אחת נמשכת על פני כמה צלילים.
  • המורה יכול לנגן את המלודיה של השיר בלבד ללא שירה בקולו. אבל, אחר כך עליו לבצע את הדיבור של המילים לפי הריתמוס של המלודיה.
  • המורה יכול לנגן את המלודיה של השיר ללא שירה. אחר כך, אפשר לדבר את המילים לפי הריתמוס של המלודיה כאשר המורה מנגן את המלודיה באותו הזמן שהוא גם מדקלם את הטקסט.

חשוב לציין כי בכל צורות הלימוד שפורטו לעיל חשוב ביותר הדיקלום של הטקסט לפי  הריתמוס של המלודיה. כיוון שלרוב, התלמיד אינו קורא תווים ורק בצורה זו הוא יכול לדעת שיש הברה אחת הנמשכת על פני כמה צלילים.

חשוב גם להוסיף תרגום של מילות השיר להקלטה, על מנת שהתלמיד יבין מה המסר  שמעביר השיר  אותו הוא לומד.

כדאי לומר לתלמיד באיזה סולם נכתב השיר, על מנת להקנות לו ידע מעמיק בהרמוניה ותיאוריה של המוזיקה.

בשלבים מתקדמים יותר, באם המורה יודע שלתלמיד רקע בהרמוניה ותיאוריה של המוזיקה, אפשר לעבור בצורה מפורטת יותר על כל חלק בשיר ולנסות לשמוע כיצד ההרמוניה משרתת, מחזקת ומבטאת גם היא את המסר המועבר באמצעות הטקסט. גם דבר זה תורם להבנה  מוזיקלית מעמיקה יותר של השיר כמכלול שלם בעל מלודיה, טקסט והרמוניה.

הוראת פסנתר לתלמיד עם לקות ראייה

א. ראשית, ניתן ללמד את הילד עם העיוורון או עם הלקות ראייה שירת סולפז' בגיל צעיר לפני ובמקביל לגישה לפסנתר.

ב. ניתן ורצוי להתעקש על אצבעות עגולות ולהסביר כיצד לעגל את האצבעות באמצעות הדימוי הנצחי: היד חופנת/מחזיקה כדור. כמובן, ניתן גם להמחיש זאת ולתת לילד העיוור להחזיק אפילו פרי ביד אחת.

ג. ניתן להנחיל את חופשיות היד ובפרט, את חופשיות הפרק בתנועה: המורה מנגן לאט ביד אחת והילד חש את ידו של המורה מתנועעת על הפסנתר. לעולם לא לגעת בידו/בזרועו/באמתו של הילד ו"לזרוק" אותה באוויר, אלא לומר בעידוד: "תן/י ליד שלך ליפול! דמיין/י שאין לך יד עכשיו".

ד. חשוב לעמוד על הצורך להרים את היד ולא רק להשאירה באזור הקלידים. כשם שבהליכה הרגליים לא אמורות להיצמד לרצפה וכשם שהעיניים לא אמורות להיצמד לקלידים בשעת הנגינה, כך חשוב לפתח ידיים חופשיות ותנועתיות שאינן זקוקות לגישוש לשם מציאת הקלידים הנכונים. מבחינה מוזיקלית, הרמת היד מקבילה לנשימה בסוף משפט/תת-משפט או כחלק חיוני בהתארגנות לקראת "קליעה" חשובה לקליד/ים מסוימים.

ה. רצוי לפתח אצל הילד העיוור את המודעות לכך שהכיסא יוצב מול מרכז הפסנתר, יקביל אליו במדויק בזמן הישיבה ויהיה בגובה המתאים ובמרחק המתאים מהפסנתר, כך שרגלי הילד יוכלו לגעת בפדאלים (אם הן ארוכות מספיק).

ו. חשוב ללמד את הילד לנשום בזמן הנגינה ולא לעצור את הנשימה.

ז. יש להנחיל יציבה נכונה: גוף רגוע וזקוף בקצה הכיסא או שעון בשלווה על המשענת (אם יש) ורגליים שמקבילות זו לזו ולקלידי הפסנתר ומונחות על הרצפה כבסיס איתן.

ח. הכרת המקלדת בשלבי הלימוד המוקדמים תפתח את חוש המישוש ובפרט, את ההתמצאות במרחב אצל הילד עם הלקות ראייה או עם העיוורון: מלבד ההבדל המהותי והתחושתי בין הקלידים השחורים ללבנים, חשוב לאפיין כל תו בתוך אוקטבה סטנדארטית על פי מיקומו הספציפי ואחר כך לעבוד היטב על מציאת תווים שונים. לדוגמה:

ה-"דו" האמצעי תמיד נמצא מעל הפדאלים. כמו כן, את התו "סי" תמיד נמצא כקליד לבן מימין לשלישיית קלידים שחורים ומשמאל לקליד לבן נוסף – "דו". לעומת זאת, את התו "פא" נמצא תמיד כקליד לבן משמאל לאותה שלישייה ומימין לקליד לבן נוסף – "מי". ניתן לתרגל מציאת אותם תווים.

ט. כדי ללמד את הילד מה פירוש "ימין" ו"שמאל" ניתן להמחיש ש"ימין" זה לכיוון הצלילים הגבוהים ו"שמאל" זה לכיוון הנמוכים. ניתן גם לשיר בקול דק וצווחני: "ימין!!" ובקול נמוך ועבה הרבה יותר: "שמאל". ככל שמתקדמים יותר ימינה – ניתן להסביר – הצליל גבוה יותר וככל שמתקדמים יותר שמאלה הצליל נמוך יותר בפסנתר.

י. רצוי לעבוד על מיומנויות שונות התורמות רבות להכרת הכלי, לשליטה ולביטחון בו, מה שיבנה את הביטחון העצמי אצל הילד העיוור: הטמעת סולמות, מודוסים, ארפג'ים ואקורדים שונים כולל היפוכים, פיתוח היכולת לאמוד מרחקי מרווחים שונים ועבודה על "קפיצות" ו"דילוגים" בכל רחבי המקלדת. לדוגמה: לתרגל נגינת סולם סי במול מז'ור בשתי הידיים במרווחי דצימה לאורך רוב המקלדת, או לתרגל נגינת ארפג' רה מינור סקונד לאורך כל המקלדת ביד ימין או לתרגל נגינת אקורד רה חצי מוקטן רנדומלית באוקטבות שונות ביד שמאל בלבד.

יא. חשוב מאד להקפיד על אצבועים נוחים ונכונים וניתן להדגים אותם ע"י נגינה איטית של כל תפקיד לחוד המלווה בשירת מספרי האצבעות בהתאם.

יב. סוגי מגע שונים ניתן להדגים ע"י מגע בגב ידו של הילד. אולם כדי להמחיש ולעבוד על שימוש ניכר במפרקים המכילים את כריות האצבעות ניתן לתרגל נגינת לגאטו איטית מבלי שיישמע כל צליל מלבד רעשי הקלידים עצמם בעת התחלופה ביניהם, השחרור והלחיצה.

יג. כדי ללמוד באמצעות תווי ברייל אפשר לקרוא ולנגן בעת ובעונה אחת רק אם מדובר בלמידת תפקיד כל יד לחוד. כאשר מעוניינים ללמוד את תפקידי שתי הידיים ביחד ניתן לקרוא קטע בן כמה תיבות, לנגנו ואז להמשיך לקטע הבא. הבחירה באחת האפשרויות תלויה בדרגת הקושי של החומר הנלמד. לדוגמה: פוגות של באך בד"כ יילמדו בשלבים, כך שכל קול יילמד לחוד ולעומת זאת, סונטינות של קלמנטי בד"כ יילמדו בשלבים, כך שתפקידי שתי הידיים יילמדו ביחד.

יד. ישנן כמה דרכים להציג את תווי הברייל על גבי הדף: "תיבה אחר תיבה" Bar By Bar – תיבות התווים מופיעות בזו אחר זו וכל תיבה מוצגת על כל תפקידיה; "תיבה מעל תיבה" Bar Over Bar – התיבות מוצגות ממש כמו בתווים "רגילים" והתפקידים מופיעים זה מעל/מתחת לזה; וכן דרכים אחרות שבהן מופיעים קטעי תפקידים בני כמה תיבות לסירוגין בזה אחר זה. לדעתי, הדרך הקלה ביותר לקריאה מבין אלה, היא "תיבה מעל תיבה" Bar Over Bar והיא זו ששואפים לקובעה כסטנדארט בינ"ל. אולם בפועל, עדיין משתמשים בספרים הישנים וממעטים להפיק מהדורות חדשות על פי שיטת הכתיבה הבינ"ל המאוחדת המתגבשת בימים אלה. חוסר האחידות שהודגם כאן ואשר עדיין מאפיין את תווי הברייל הכתובים הופך את הקריאה למורכבת וקשה יותר.

טו. בין אם הילד ילמד יצירה באמצעות השמיעה ובין אם מתווים בברייל, תוצאת הלימוד הסופית חייבת להיות ידיעת כל היצירה בעל-פה והסתמכות על הזיכרון בלבד בעת הנגינה. תהליך הלימוד איטי, מורכב ודורש שינון וריכוז רב, אך התמורה לכך כדאית לא פחות: הכרה מעמיקה עם כמות גדולה מאד של חומר מוזיקלי ועם רפרטואר עשיר וגדוש ויכולת לנגן את כל החומר בעל-פה.

בהצלחה!

הכנה לבגרות- תיאוריה של המוזיקה

מאת ירדן רגאל

כאשר מלמדים תלמיד עם עיוורון את התיאוריה של המוזיקה, מומלץ לבנות את השיעורים על בסיס שמיעה ולא על כתיבת תווים. רוב התלמידים עם עיוורון, אינם לומדים תווים כלל ואחרים מתחילים ללמוד תווים רק לאחר שהחלו לנגן על כלי או ללמוד תיאוריה. לכן, כדאי להקליט את כל השיעורים על מנת שהתלמיד יוכל לחזור על החומר בבית ולציין זאת על ידי המורה בפני התלמיד בתחילת הלימוד.

מומלץ דווקא להתחיל מפיתוח שמיעה הרמונית אצל התלמיד, למידה וזיהוי המרווחים המוזיקליים.

פיתוח שמיעה הרמונית אצל התלמיד

עוד לפני שבכלל מתחילים ללמוד זיהוי מרווחים ואקורדים ושמותיהם בצורה הבאה: המורה יכול לנגן אקורד על הפסנתר ולבקש מהתלמיד לשיר את הצלילים שהוא שומע. לא חובה לשיר את הצלילים בשמותיהם בתור התחלה.

המורה יכול לנגן את המרווחים על הפסנתר  ולומר את שמם. לאחר מכן, להשמיעם לתלמיד מספר פעמים על מנת שיקלוט כל מרווח בזיכרון השמיעתי שלו. אחר כך אפשר לבקש  מהתלמיד לשיר אותם ואז להורות לו לנגן אותם על הפסנתר וזאת על מנת לפתח אצל התלמיד התמצאות בסיסית על גבי הפסנתר.

התמצאות על הקלידים

חשוב להסביר לתלמיד איך מסודרים הקלידים על גבי הפסנתר גם אם הפסנתר איננו כלי הנגינה העיקרי של התלמיד. כמו כן, לתת לו לחוש את המקלדת ולהתנסות בנגינה למשל של סולם דו מז'ור  שמנוגן רק על הקלידים הלבנים או  סולם לה מינור שגם הוא מנוגן רק על קלידים אלו.

זיהוי מרווחים ואקורדים משולשים

כאשר מבקשים מהתלמיד לנגן אקורדים משולשים ולזהות מרווחים, מומלץ לנגן אותם על שני הסולמות שהוזכרו לעיל על מנת לעבוד בהדרגה על ההתמצאות על הפסנתר.

הוראת זיהוי אקורדים משולשים ואחר כך גם ספט אקורדים ואקורדים מרובעים נוספים, תעשה בצורה דומה ללימוד של זיהוי המרווחים. קודם כל  על המורה לנגן לדוגמה אקורד מז'ור משולש במצבו היסודי מספר  פעמים. אחר כך  לשיר אותו ביחד עם התלמיד ואז אפשר גם לבקש מהתלמיד לנגן אותו אקורד על הפסנתר.  אפשר לבקש מהתלמיד לקחת צליל מסוים ולבנות עליו מספר אקורדים שונים. לדוגמה: לקחת את הצליל דו ולבנות עליו עשרה אקורדים שונים. דו מז'ור יסודי,  דו מינור יסודי, מוקטן מוגדל וכו'. גם דבר זה  מחזק את ההבנה הבסיסית של התיאוריה של המוזיקה.

מעגל הקווינטות

למידה זו, יכולה להיעשות בעל פה בדומה ללימוד של לוח הכפל במתמטיקה. אך, התלמיד יכול לגלות בעצמו כמה דיאזים או במולים יש בכל סולם מסולמות המעגל.

כמובן שאם התלמיד יודע לכתוב תווים, אפשר לבקש ממנו גם לכתוב את כל המידע, כלומר ליד כל סולם וסולם במעגל הקווינטות לכתוב כמה דיאזים או במולים יש ומה הם.

לימוד זיהוי מודוסים יכול להיעשות באותה הצורה שתוארה כאן לגבי זיהוי מרווחים ואקורדים.

אם התלמיד מתחיל ללמוד קריאת תווים בברייל, כדאי מאוד שגם המורה לתיאוריה ילמד את כתב התווים ואיך, כלומר לפי איזה סדר של סימנים מוזיקליים נכתבים התווים של יצירה בכתב ברייל.  זה מחזק את שיתוף הפעולה והקשר בין המורה לתלמיד וגם מאפשר למורה לעזור לתלמיד בעת שהוא מתחיל ללמוד את קריאת התווים.

הרמוניה של המוזיקה

כאשר מגיעים ללמידה זו וללמידה על הדרגות השונות כלומר, האקורדים השונים, בסולם המז'ורי והמינורי, אפשר ללמדם בצורה הבאה:

לתת לתלמיד  לנגן דרגה, כלומר אקורד מתוך הסולם, רצוי לפי סדר עולה של האקורדים, כלומר אקורד דו מז'ור ואחר כך אקורד רה מינור וכך הלאה.  אחר כך, להסביר בעל פה על חשיבות הדרגה ועל תפקידה בסולם ובמהלכים הרמוניים במוזיקה.

אחרי לימוד זיהוי הדרגות אפשר לבקש מהתלמיד  להתנסות  בהרכבת  מהלכים הרמוניים שונים. כמובן בנגינה בפסנתר.

הכנה לבגרות

בשנה שבה התלמיד ניגש לבגרות אפשר  לעשות מה שעושים עם כל תלמיד אחר, לקחת שאלות ממבחנים בגרות קודמים  או מבחנים שלמים ולענות עליהם. כמובן לעשות זאת בצורה בה התלמיד יענה על  המבחן שלו. לרוב נבחנים התלמידים העיוורים בעל-פה.

חשוב מאוד לתרגל עם התלמיד בניית מרווחים גם על ידי נגינה בפנתר וגם בעל פה. כלומר לבקש ממנו  לדוגמה לנגן את הצליל לה ואחר כך לבקש ממנו לנגן צליל שהוא במרווח של קווארטה כלומר ארבעה צלילים מתחתיו. או לשאול את אותו מה יהיה הצליל שהוא במרווח של קווינטה כלומר חמישה צלילים מהצליל סול.  בדרך כלל יתבקש התלמיד במבחן בגרות לענות על החלק של בניית  המרווחים בעל פה.

התלמיד העיוור יכול ללמוד ולעבור את הבגרות בתיאוריה והרמוניה של המוזיקה בדיוק כמו  כל תלמיד אחר ולהשתלב בעולם מוזיקה כמו כל מוסיקאי אחר. רק כמובן, עליו להסתמך בעיקר על חוש השמיעה.

טיפים ללימוד מוזיקה בהתבסס על סיפורי האישי

מאת נילי זיידל

הקדמה: אין סיבה לדאגה, כל מה שדרוש לכם כדי ללמד תלמיד עם עיוורון או לקות ראייה זה רגישות (אינטליגנציה בוודאי כבר יש לכם).

  1. שימוש בחושים:

כידוע, כשחוש אחד נפגע אצל האדם, החושים האחרים מתפתחים מאד ומפצים עליו. לפיכך:

א. חוש השמיעה: חשוב לעודד ולהדגיש את השימוש בחוש השמיעה, המהווה כלי עיקרי עבור התלמיד עם עיוורון או לקות ראייה ללימוד עצמו והעולם בכלל והמוזיקה בפרט, שכן גילוי שמיעה אבסולוטית ופיתוח שמיעה יחסית יתרמו רבות לרכישת מיומנויות מוזיקליות שונות, כולל לימוד וקריאת תווים (**ראו בהמשך).

ב. חוש המישוש: חשוב גם לפתח אצל התלמיד את חוש המישוש ואת המודעות לגוף. אלה כלים לא פחות חשובים מחוש השמיעה עבור התלמיד ללימוד עצמו והעולם בכלל והמוזיקה בפרט. תשומת הלב למימד הפיזי והתחושתי תקנה לתלמיד תחושת ביטחון ותתרום, בין השאר, לרכישת מיומנויות הביצוע.

  1. תקשורת על בסיס השימוש בחושים: כל מידע צריך להיות נגיש לתלמיד עם עיוורון או לקות ראייה, כך שיוכל לשמוע ו/או למשש אותו. הדיאלוג בין המורה לתלמיד חייב להתנהל באופן מילולי ברור ועל המורה להיות רגיש וקשוב לצרכי התלמיד. חשוב לתת הסברים ותיאורים מילוליים ברורים ומפורטים במידת הצורך וכן לחזור עליהם כשצריך. על מנת להמחיש את הנאמר, ניתן להשתמש בדימויים שונים, רצוי להשתמש בדימויים תחושתיים חושיים (שמיעתיים, ריחניים, מישושיים וכד'), רגשיים (למשל, מצבי רוח או רגשות שונים) או חשיבתיים מופשטים (חלוקה חיצונית ופנימית של מכלול), אך לא בדימויים ויזואליים (עדיף שלא לאזכר תנועות ידיים, הבעות פנים, תמונות וכד' מבלי לתאר זאת מילולית). אם אינכם מוצאים דימוי מתאים, תמיד תוכלו להתייעץ עם התלמיד והוא ימצא את הדימוי האופטימלי שיעזור לו להבין את החומר הנלמד. כמובן, ניתן גם להדגים את הנאמר במידת הצורך, בנגינה, בשירה או במגע.
  2. ידע תיאורטי מוזיקלי: חשוב להקנות לתלמיד ידע תיאורטי נרחב, במיוחד אם סקרנותו מתעוררת.
  3. גישת לימוד חווייתית ודייקנית: הגישה צריכה להיות חווייתית ומלאת דמיון ולאפשר חשיבה יצירתית, אך גם לחנך לדיוק מרבי ולמשמעת עצמית. על כן, כמובן, המורה חייב להוות דוגמה טובה, מפני שבמקרים רבים, הוא גם ספר התווים של התלמיד ואמונו המלא של זה נתון במורה.
  4. לימוד וקריאת תווים: ניתן לקרוא תווים בכתב ברייל או באמצעות הקלטות (Recorded scores). תווים כאלה, למרבה הצער, אינם מיוצרים ואינם נפוצים בארץ ולכן, על פי רוב, יש להזמינם מחו"ל ולחכות כחודש ימים עד להגעתם. כמו כן, ישנן גם תוכנות תיווי המונגשות לתלמידים עם עיוורון או לקות ראייה (בפיתוח). בכל המקרים הללו, מלאכת קריאת התווים איטית ומורכבת מאד ודורשת יכולת ריכוז, שינון, תרגול רב ואורך רוח. בסיומה, כמו גם בתום לימוד באמצעות השמיעה בלבד, אמור התלמיד להצליח לנגן בעל-פה את כל היצירה הנלמדת. אולם ההשקעה הזו כדאית ביותר, מפני שההיכרות עם החומר הנלמד מעמיקה ביותר ואפשר לזכור ולנגן מוזיקה בכמויות גדולות בעל-פה לאורך שנים…

לא להיבהל, כדי ללמד תווים בכתב ברייל אינכם צריכים לדעת את הכתב, במיוחד היום, בעידן המחשב והטכנולוגיה. פרט לכך, ישנם ספרי לימוד תווי ברייל הניתנים לרכישה בתוספת חוברות הסבר ועותקים בכתב "רגיל" עבור המורים.

כמו כן, ישנם גם ספרי ברייל הממחישים לאדם עם עיוורון או לקות ראייה באופן בסיסי ובאמצעות ציורים בולטים כיצד נראים תווים בכתב "רגיל".

לסיכום: אם תתאמצו ותצליחו ליישם את הטיפים הללו, תגלו שאתם מגדלים דור חדש של מוסיקאים מוכשרים ומוצלחים, אולי אפילו גאונים, בעלי שמיעה וזיכרון פנומנאליים וגם משכילים, אינטליגנטיים ורגישים, לפחות כמותכם.