שיטות להוראת מוזיקה לתלמיד עם לקות ראייה

קיימות מספר שיטות לימוד מוזיקה לילדים עם לקות ראייה ועיוורון אשר נבדלות זו מזו בכמה מאפיינים. חשוב להכיר את מגוון השיטות ולהתאים לילד המתחיל את לימודיו שיטה המתאימה לאופיו ויכולותיו.

השיטה המוקלטת לקריאת תווים

שיטה זו פותחה על ידי מורה למוזיקה בשם עידית שגב. השיטה מתבססת על עבודה משותפת של המורה והתלמיד באמצעות מכשיר הקלטה- המורה מקליט את עצמו מקריא את תווי היצירה והתלמיד מאזין להקלטה ובכך לומד ומתכונן לשיעור הבא.

הקלטת התווים מתבצעת תוך הקשת המקצב המתאים, תחילה ביד ימין ולאחר מכן ביד שמאל  ובהתאם לכלי הנגינה, הסימנים המוזיקליים מוקראים גם הם.

שיטה זו מתאימה לתלמידים שאינם קוראים תווי ברייל והיא פשוטה ללמידה.

שיטת סוזוקי

השיטה היא פרי רוחו ורעיונותיו של המחנך היפני שיניצ’י סוזוקי, שהאמין כי טיפוח האהבה לאמנות וליופי הם יסוד חיוני בחינוכו של כל אדם. הוא האמין שכל ילד יכול לחוות וליצור בתחומי תרבות שונים ומוזיקה בפרט, כאשר היא מוקנית לו כ”שפת אם”. על יסוד הכרה זו פיתח סוזוקי שיטת הוראה ייחודית המאפשרת לכל ילד לזכות בחינוך מוזיקלי ולטפח את הפוטנציאל האמנותי הגלום בו, בשיתוף ההורים. תהליך הלימוד הוא טבעי, אין לדחוף את הילד להישגים ולשליטה, אלא יש לתת לו לצמוח ולהתפתח כפי שהדבר קורה בטבע.

העקרונות המנחים בשיטה הם למידה בצעדים קטנים, עידוד ההתנסות של הילד וחיקוי המודל של המורה. האמונה המרכזית של סוזוקי היא שבאמצעות תנאים סביבתיים מתאימים ותומכים כל אחד יכול ללמוד את שפת הנגינה. שיטה זו מתאימה ללימוד ילדים עם לקות ראייה ועיוורון על מגוון רחב של כלי נגינה.

תווי ברייל

השימוש בתווים, כמו גם השימוש בכתב, עדיף על פני השימוש בשמיעה – התווים מאפשרים ללמוד חומר מוזיקלי מורכב באופן עצמאי ומסייעים לשמרו במדויק לטווח זמן ארוך, דהיינו, לפחות למשך 500 שנה בתודעה האוניברסאלית ולפחות למשך כמה עשרות שנים בתודעה האישית.

את תווי הברייל, כמו גם את כתב הברייל בכלל, קוראים באמצעות חוש המישוש משמאל לימין. סימני כתב תווי הברייל אינם מבוססים או דומים לסימני התיווי ה”רגילים”.

יכולתה של האצבע מוגבלת ובניגוד לעין, היא מסוגלת לכסות בכל פעם תא ברייל אחד, כלומר אות אחת או תו אחד בלבד. לכן, הקורא אינו יכול “להביט” על התווים בשעת ביצוע המוזיקה, אלא אם כן הוא שר או מנגן ביד אחת בלבד. אם כן, לדוגמה, כדי לקרוא חומר מורכב כגון יצירות לפסנתר, או כדי לשנן ולבצע יצירות בעל-פה כנדרש, בהכרח גם בשיטה זו, על הקורא להשתמש בזיכרון וביכולות חשבוניות וקוגניטיביות אחרות. הצורך ביכולות החשבוניות הללו, לרבות השליטה בתחום השברים, היא הסיבה להמלצה הרווחת להתחיל בלימוד התווים בגיל מאוחר יחסית, בסביבות כתה ו’. משמעות הצורך באיחור בתחילת לימוד התווים, היא הדרישה ללמוד משמיעה יצירות שלמות ותרגילים במהלך השנים הראשונות. כך התלמיד מתמקד בפיתוח השמיעה המוזיקלית וברכישת ידע תיאורטי, כמו גם באימון הזיכרון. ע”י כך, השימוש בתווים מושבח ומושכל, בשל התבססותו על בסיס איתן של ידע מוזיקלי ולא על תלות בלתי מבוקרת בתווים.

אמנם, מלאכת הלימוד בשיטה זו עשויה להיות מתישה וסיזיפית, אך ההשקעה בה נותנת תמורה ראויה לא פחות: הכרתן של יצירות רבות לעומק והיכולת לזוכרן ולבצען בעל-פה לאורך זמן.

מלבד הקושי המסוים לפענח חומרים מוזיקליים מורכבים בהיעדר הראייה, ישנם גם קשיים טכניים בהפקת חומרים מוזיקליים בברייל ובהשגתם.

בארץ אין תקציב ראוי למעתיקי תווי ברייל ולכן, יש להזמינם ולהשאילם או לקנותם בחו”ל. דבר זה עלול לקחת זמן רב, והמשתמש עלול להיתקל בקשיים כלכליים ואחרים. ייתכן גם שחומרים מורכבים ייחודיים לא יימצאו במלאי, בשל היעדר ביקוש ובגלל הבעייתיות בקריאתם ובהפקתם. כמו כן, תוכנות המחשב שאמורות לסייע בהפקת החומר באופן עצמאי, עדיין בפיתוח.

לסיכום: ההשקעה כדאית למי שמעוניינים להתקדם ביכולותיהם המוזיקליות.