הרחבת האופק – גיליון 44- אפריל 2015

גיליון 44 הרחבת האופק

בפתח הגיליון

משפחות יקרות,

אנו שמחות לשלוח אליכן גיליון נוסף של עלון “הרחבת האופק”.

הגיליון מוקדש ברובו לכתבות שעוסקות בצעירים, או נכתבו על ידי צעירים. תוכלו לקרוא על אופיר, הבחורה הצעירה ביותר שמתניידת עם כלב נחייה, על בוגרי ודיירי “מכינת גשר” של “בית חינוך עיוורים”. תוכלו גם לקרוא חוויות מצפייה בסרט עם הנגשה קולית מאת אורי והמלצה על ספר מאת אפיק.

יעל וייס-ריינד מדווחת מהכנס הבינלאומי בנושא הנגשה לאנשים עם לקות ראייה שהתקיים באתונה, וגילה זיידל חוזרת לסיפור המפורסם “ברוכים הבאים להולנד” שעוסק בהורות לילד עם צרכים מיוחדים, בעקבות ביקור בניו זילנד.

כמו כן, נביא רשמים ותמונות מנופש חנוכה וממסיבת פורים שמחה במיוחד שקיימנו בבאר שבע.

מאחלות לכם אביב מלא בהתחדשות ופריחה!

קריאה מהנה,

גילה, אושרית, דלית, יעל ואפרת

ברכות והודעות

ברכות חמות

לראובן ברון

לקבלת אות צדף של עמותת על”ה

על פועלו מזה שנים בהתמדה יוצאת דופן בקידום זכויותינו.

אנו מודים מקרב לב

ל“בית חינוך עיוורים” על התמיכה המתמשכת בפעילות העמותה, הנעשית ממשרדנו במתחם “בית חינוך עיוורים”.

תודה גדולה

לכל שותפינו לעשייה ולתורמים המסורים:

Jewish Child’s Day

Sobell Foundation

אליי לילי

בנק דיסקונט

בנק לאומי

החברה לישראל

חברת אופיאל בע”מ

חכ”ל בניה ופיקוח בע”מ

טבע

נכסי ארקין בע”מ

צ’ק פוינט

קרייזי בלון

קרן יוסף וקריסטינה קסירר

קרן פרץ נפתלי

קרן ראות ורעות

ריינד אופטומטריסטים – קריית אונו

רשתות קבוצת פישמן

“קו האופק”

הקו הפתוח לתמיכה והתייעצות ע”ש מרים הס ז”ל

פועל בימי ראשון ושלישי משעה 17:00 ועד 19:00

1-800-224-111

אתה יכול לשנות חיים של ילד עם לקות ראייה – כבר עכשיו!

התרומה שלך יכולה לשנות חיים:

בזכותך נוכל לתת סיוע לימודי לילדים

בזכותך נוכל לתת שיעורי מוסיקה לילדים

בזכותך נוכל להגן על זכויות הילדים

תרום עכשיו ל”אופק לילדינו”!

טלפון: 02-6599553

או באמצעות תרומה מאובטחת באתרנו: www.ofekl.org.il

בדרך לעצמאות

אופיר אלמליח מעפולה היא הבחורה הצעירה ביותר המתניידת עם כלב נחייה. אנו מביאים את סיפורה של אופיר, תלמידת י”ב, שבחרה להתנייד עם כלב נחייה, משתפת אותנו בדרך האמיצה שהיא עברה ומספרת על החיים עם הכלב מל כיום.

שלום אופיר, ספרי לנו על עצמך.

אני אופיר, בת 18 וחצי, גרה בעפולה ויש לי שני אחים גדולים. אני לומדת בכיתה י”ב בבי”ס תיכון אזורי מגידו, ניגשת לכל הבגרויות ולומדת במגמת כלבנות, שבה לומדים איך לאלף כלבים. בעבר הייתי רוכבת על סוסים, אני גם מאוד אוהבת מוסיקה ובמיוחד אוהבת לשיר. אני הולכת לשיעורי פיתוח קול פעם בשבוע, כבר שנתיים וחצי במסגרת תוכנית “חלומות מוסיקליים” של העמותה.

תארי לנו בקצרה מהי לקות הראייה שלך – כיצד היא משפיעה עלייך בחיי היומיום וכיצד התמודדת עמה עד שבחרת להתנייד עם כלב נחייה?

נולדתי עם לקות ראייה שנקראת לבר (leber).  זוהי מחלה ניוונית של הרשתית, הגורמת לעיוורון בלידה. כשהייתי בגן ובבי”ס, תמיד הייתה סייעת צמודה אליי ולפעמים הילדים היו צוחקים עליי שאני עיוורת. בהתחלה זה היה די קשה והייתי נפגעת, אבל אמא שלי הייתה אומרת לי לא להקשיב להם כי הם ילדים קטנים. הסייעת הייתה הולכת איתי כמעט תמיד יד ביד, בגלל שהיה לי קשה להתמצא במרחב, ובמיוחד במקומות חדשים. המשפחה הקרובה תמיד הייתה צריכה ללוות אותי למקומות שאני לא מכירה, לא הייתי נוסעת כמעט בכלל באוטובוסים. אמרו לי להתחיל להתנייד עם מקל נחייה ושמורה שיקומית תלמד אותי איך להשתמש בו, אבל אני לא כ”כ רציתי ולא שיתפתי פעולה.

את הנערה הכי צעירה בארץ שיש לה כלב נחייה. מהן הסיבות לכך שבחרת להתחיל ולהתנייד באמצעות כלב נחייה בגיל כה צעיר והאם הורייך תמכו בהחלטתך?

היוזמה לקחת כלב נחייה הייתה לחלוטין שלי. אני הייתי זו שיזמתי וביצעתי את כל התהליך של הגשת הבקשה, התקשרתי ודיברתי עם הגורמים השונים מ”המרכז לכלבי נחייה” בבית עובד. הרגשתי שהגיע הזמן להיות עצמאית יותר, אמא שלי והקרובים שלי היו צריכים לקחת אותי לחוג פיתוח קול ולחוגים אחרים והרגשתי שזה מאוד מכביד עליהם. ההורים די הופתעו מההחלטה שלי ומכך שהגשתי את הבקשה, אבל הם ליוו אותי ותמכו בי מאוד. הם בעד כל דבר שיגרום לי להיות עצמאית יותר ולהרגיש טוב יותר.

תארי את ההכשרה שעברת ב”מרכז הישראלי לכלבי נחייה” בבית עובד.

לפני כשנה וחצי הגשתי בקשה ל”מרכז לכלבי נחייה” כדי לקבל כלב, חיכיתי זמן מה עד שהזמינו אותי לקורס התנסות. הגעתי לקורס התנסות של 3 ימים, שבו למדנו על כלבי נחייה, מהו התהליך שעוברים במהלך ההכשרה עצמה ולמעשה, הייתי בסוג של מבחן אם אני מתאימה לקבל כלב נחייה. לפני שיצאתי לקורס ההתנסות ממש בכיתי ופחדתי שלא אצליח להסתדר, למשל, בארגון המזוודה והבגדים, נלחצתי שאני אהיה שם בלי ההורים שיעזרו לי.

אבל כאשר הגעתי להכשרה, שאורכת 3 שבועות, בכלל לא רציתי שההורים יבואו לבקר אותי כי אני כבר עצמאית (אבל הם באו בכל זאת). הקורס היה התקופה הכי מהנה שלי בחיים! ביום הראשון קיבלנו את הציוד לכלב ולמחרת כבר קיבלתי את מל (ע”ש מל גיבסון), כלב נחייה מדהים בן שנה וחצי. היינו קמים ב-6 ורבע ועושים למעשה הכול ביחד. היינו יוצאים לשתי הליכות ביום, בליווי מדריך סבלני ומקסים. הייתי צריכה להיות אחראית על מל בכל דבר- נתתי לו לאכול והוצאתי אותו לעשות את צרכיו. פעם אחת יצאנו למסעדה ביחד ובפעם אחרת אפילו נסעתי יחד עם המדריך והכלב לת”א. במרכז היו גם פעילויות חברתיות, כמו למשל בישול ורכיבה על אופני טנדם. זו הייתה תקופה מדהימה. אמרתי לעצמי: “אופיר, את עצמאית, זהו!”

האם את שבעת רצון מהחלטתך לקחת כלב נחייה והאם את מרגישה שהדבר מסייע לך בהתנהלותך בחיי היומיום?

אני מרגישה שמאז שקיבלתי את מל, הפכתי להיות עצמאית לגמרי. אני הולכת כמעט תמיד לבד במסלולים שאותם אני מכירה. במקומות חדשים, לפעמים אני עדיין צריכה שיראו לי את המקום, אבל אני לוקחת את מל לביה”ס וכיום הסייעת רק כותבת ומקריאה לי ולא צריכה ללכת איתי יד ביד. מעולם לא עליתי על אוטובוס לפני כן והיום אני נוסעת באוטובוס עירוני לבד. עכשיו אני מרשה לעצמי לבקש עזרה מאחרים, וזה דבר שלא הייתי עושה בעבר בכלל, הייתי מתביישת וחושבת מה יגידו עליי…

אני מרגישה שיש לי אחריות מאוד גדולה על מל. אני צריכה לקחת אותו לווטרינר, לעשות איתו הליכות, להוציא אותו. הוא כמו הבן שלי, לכל מקום הוא בא איתי, והוא באחריות אישית שלי.

מהם החלומות והשאיפות שלך לעתיד?

ככל הנראה בשנה הבאה אני אעשה שירות לאומי ואני מתכוונת ללמוד לתואר, להתחתן ולהקים משפחה. אני עדיין לא יודעת מה ארצה להיות כשאהיה גדולה, אבל אני בעיקר רוצה להיות ולהרגיש עצמאית!

זו הזדמנות בשבילי להעלות עוד עניינים שחשובים לי: אני רוצה להגביר את המודעות לבעייתיות שיש בכריזות בתחבורה הציבורית, שלא תמיד שומעים אותן. קרה לי לא פעם שנתקלתי בקושי עם נהגי מוניות שלא מוכנים להכניס למונית את כלב הנחייה, ואני רוצה לומר להם: אתם לוקחים את העיניים שלכם לכל מקום, ובשבילי, הכלב הוא כמו העיניים שלי ולכן אני צריכה לקחת אותו לכל מקום. מקווה שנצליח במאבקים החשובים האלו!

לשאלות ולפרטים בנוגע למידע כללי, ההתנסויות האפשריות, קורסי ההכשרה והאפשרויות המגוונות ובכלל בכל התלבטות – פנו ל”מרכז הישראלי לכלבי נחייה” בבית עובד:

www.he.israelguidedog.org ,avital@igdcb.org ,08-9408213.


 

ברוכים הבאים להולנד

מאת: גילה זיידל

בחודש פברואר נסעתי לטיול של שלושה שבועות לניו זילנד. זו ארץ מרתקת, עם נופים וטבע יפהפיים ומגוונים. מומלץ ביותר, למרות הנסיעה האינסופית לקצה השני של הגלובוס!

מובן מאליו שיצרתי קשר עם ארגון ההורים לילדים עם לקות ראייה בניו זילנד –  PVINZ, שהכרתי היטב מכנסים בין לאומיים ומהפעילות המשותפת שלנו במסגרת הפעילות הבין לאומית של ארגוני ההורים. הארגון נוסד ב-1983 ותודות ל- Paul Manning, ידידי היקר והמנכ”ל הנמרץ, הארגון התפתח ומונה היום כאלפיים משפחות. הוא זכה להישגים רבים בקידום זכויותיהם ובשילובם של הילדים. לצערנו, פול נפטר לפני כשנה, אך הארגון ממשיך להגשים במרץ את חזונו.

קבלתי ממחליפו חומרים רבים שמפרסם הארגון, וביניהם חוברת מקסימה שנקראת “Stories to Tell” – “סיפורים שכדאי לספר”, שפורסמה לפני כשנה וחצי ובה הורים וילדים משתפים בסיפורים, בזיכרונות ובהתנסויות שעיצבו את המסע שלהם כהורים. בין הסיפורים המרגשים מצאתי את הסיפור “ברוכים הבאים להולנד”, שאותו הכרתי כבר בתחילת דרכי כאמא לילדה עם מגבלה, ושאיתו הזדהיתי מאוד,  אולם לא הכרתי את הסיפור שמאחורי כתיבתו.

קודם כול, מעט על המחברת. ב-1970 הצטרפה אמילי פרל קינגסלי לצוות שהפיק את התוכנית “רחוב סומסום” בטלוויזיה בארה”ב, ומאז, היא ממשיכה לכתוב לתוכנית. ב-1974 נולד בנה ג’ייסון קינגסלי, עם תסמונת דאון. ניסיונה עם ילדים עם צרכים מיוחדים הביא אותה לשלב אנשים עם מוגבלות בתוכנית, בין היתר שחקנית בכסא גלגלים ואף את ג’ייסון עצמו. ב-1987, היא כתבה את הסיפור “ברוכים הבאים להולנד”, שהתפרסם בתפוצה ענקית, בין היתר ע”י ארגונים הקשורים לילדים עם מוגבלות, ותורגם לשפות רבות. הנה הוא לפניכם.

ברוכים הבאים להולנד

אמילי פרל קינגסלי

לעתים קרובות מבקשים ממני לתאר את החוויות של גידול ילד עם מגבלה, כדי לנסות לעזור לאנשים שלא התנסו בחוויה ייחודית זו להבין אותה, לדמיין מה ההרגשה. ובכן:

כשעומד להיוולד לך תינוק, זה מזכיר תכנון של נסיעה לחופשה מדהימה לאיטליה. אתה קונה ספרי הדרכה ומתכנן תוכניות נפלאות, מה תעשה ולאן תלך: הקולוסאום. הפסל של דוד שפיסל מיכאלאנג’לו. הגונדולות בוונציה. אתה אפילו לומד לומר כמה משפטים שימושיים באיטלקית. והכול מרגש מאוד.

אחרי חודשים של ציפייה נלהבת מגיע סוף סוף היום. אתה  אורז את המזוודות ויוצא לדרך. שעות לאחר מכן נוחת המטוס. הדיילת נכנסת ואומרת: “ברוכים הבאים להולנד”.

“הולנד?!?”, אתה אומר.

“מה זאת אומרת הולנד??? נרשמתי לנסיעה לאיטליה! אני אמור להיות באיטליה. כל חיי חלמתי להגיע לאיטליה.”

אבל היה שינוי בתוכנית הטיסה. נחתנו בהולנד, וכאן עלייך להישאר.

הדבר החשוב הוא שלא הביאו אותך למקום נורא, מגעיל, מזוהם, מלא מגפות, רעב ומחלות. זה פשוט מקום אחר.

עכשיו עליך לצאת ולקנות ספרי הדרכה חדשים, עליך ללמוד שפה חדשה לחלוטין.

ותפגוש קבוצה חדשה של אנשים שאחרת לעולם לא היית נפגש עימם.

זה רק מקום שונה. אטי יותר מאיטליה, פחות זוהר מאיטליה.

אבל לאחר שאתה נמצא בו קצת ואתה מתאושש, אתה מסתכל מסביב… ואתה מתחיל לשים לב שבהולנד יש תחנות רוח… ובהולנד יש צבעונים. יש בהולנד אפילו ציורים של רמברנדט.

אבל כל מכריך נוסעים וחוזרים  מאיטליה… והם כולם מתרברבים איך הם בילו שם.

ואתה, עד סוף ימיך, תאמר: “כן, זה המקום שאליו הייתי אמור להגיע. זה מה שתכננתי”.

והכאב הזה לעולם, לעולם, לעולם לא יחלוף… כי אובדן החלום הזה הוא אובדן מאוד מאוד משמעותי.

אך… אם תבלה את שארית חייך באבל על כך שלא הגעת לאיטליה, לא תוכל להשתחרר כדי ליהנות מהדברים המיוחדים מאוד והנפלאים כל כך שיש להולנד להציע לך.

להלן ראיון של הורים בניו זילנד עם אמילי פרל קינגסלי:

למה את חושבת ש”ברוכים הבאים להולנד” משמעותי לכל כך הרבה אנשים?

מדובר בחלום שנגוז, בכל חלום שנגוז. שינוי בתוכנית המקורית. מדובר בכך שזה בסדר להמשיך ולהרגיש את כאב האובדן, שזה כאב לגיטימי. מדובר בכך שמותר לך להיות מאוכזב, וזה מאפשר לך להמשיך וליהנות ממה שיש לך.

מה הביא אותך לכתוב את “ברוכים הבאים להולנד”?

עסקתי בייעוץ למשפחות שנולדו להן תינוקות עם תסמונת דאון. כאשר בננו ג’ייסון נולד, הרופא המיילד אמר לנו שהוא לעולם לא ילך או ידבר, שנשים אותו במוסד ונגיד למשפחה ולחברים שהוא מת בלידה. למרות התחזית הנוראה של הרופא, החלטנו לתת לו צ’אנס.

ג’ייסון התפתח בצורה כל כך שונה ממה שהרופא ניבא שהחלטנו שאסור לנו לתת להורים אחרים להאמין לרופאים שלא מעודכנים בטיפולים החדשניים בתינוקות כאלה. רצינו לשכנע הורים להשקיע זמן ואנרגיה בתינוקות שלהם ולראות בעצמם איך הם מתפתחים ולא להקשיב למידע המיושן של הרופאים.

העובדה שבגידולו של ג’ייסון היו המון שמחה וסיפוק (אולי לא בדיוק מה שציפיתי, אבל בהחלט תגמול) גרמה לי לכתוב את “ברוכים הבאים להולנד”.  הרגשתי שאם נציל, ולו משפחה אחת מייאוש, אז עשינו המון. כאשר ישבתי ליד מיטתה של אם טרייה, המילים על הולנד פשוט יצאו לי מהפה. מאוחר יותר כתבתי אותן. גם בסרט “ילדים כאלה” על ילד עם תסמונת דאון, שהפקתי לטלוויזיה, הסיפור הזה מופיע.

האם הופתעת מהתגובות ל”ברוכים הבאים להולנד”?

ממש הופתעתי. וגם בשנים שלאחר מכן התפתחו המון דברים. הסיפור הולחן, התקיימו מספר כנסים שהתמקדו בו, וכל יום אני מקבלת בקשות לתדפיסים. נודע לי שהסיפור עזר עד כדי כך למשפחה שאבחנו אצלה עובר עם תסמונת דאון, שכאשר התינוקת נולדה, הם קראו לה אביגיל הולנד וציירו צבעונים על החלון בחדר שלה.

 

 


 

תכנית "בגובה העיניים"- עמותת כיוונים

אנו שמחים להודיע על חידוש הפעילות של “בגובה העיניים”

‘בגובה העיניים’ הינה תוכנית חברתית-חינוכית-שיקומית לצעירים עם עיוורון ולקות ראייה, ופועלת כחלק מעמותת ‘כיוונים’. חזון העמותה הינו יצירת מציאות שוויונית המאפשרת לצעירים עם צרכים מיוחדים לממש את מלוא יכולתם ולתפקד בעמדות עצמאיות ואקטיביות בחברה. התוכנית שמה לה למטרה לתמוך בבני נוער אשר לעתים חווים קשיים בהתנהלות החברתית והיום-יומית. התמיכה נעשית על ידי למידה מהתנסויות ויצירת חוויות חיוביות במסגרת קבוצת השווים, חוויות אשר מטרתן העצמה, אוטונומיה אישית, השתלבות ותרומה לחברה.

אנו פועלים במסגרת קבוצות מותאמות גיל, בסופי שבוע, אחת לחודש וחצי לכל קבוצה, במקביל למפגשים נוספים במהלך השנה ולפעילות שיא בקיץ.

התוכנית משלבת בתוכה:

הקניית מיומנויות עצמאות

התנסויות חברתיות

מסגרת קבועה ומותאמת לפעילות חברתית

קביעת מטרות אישיות לכל חניך

תמיכה ומנוחה למשפחות

צוות מדריכים בוגר, מנוסה ומסור

קשר אישי בין המדריכים לחניכים מעבר למפגשים.

התוכנית פותחה בשיתוף משרד החינוך, משרד הרווחה, המוסד לביטוח לאומי, ג’וינט אשלים וגופים נוספים, ומסובסדת על ידי משרד הרווחה.

כחלק מהחזון לשוויון ולשילוב עצמאי ומלא בחברה, אנו משתפים פעולה עם תנועת הנוער הצופים. אנו מאמינים כי חברות בתנועת נוער הינה מרכיב משמעותי בהתפתחותו של כל נער בישראל. לתנועת הצופים ניסיון של כעשור בשילוב ילדים ונוער עם צרכים מיוחדים. השילוב בתנועת הנוער ייעשה בהתאם לרצונות והצרכים האישיים של כל חניך, תוך התייעצות עם משפחתו ובליווי מקצועי של המדריכים.

התוכנית מיועדת לתלמידים בכיתות ד-י”ב עם עיוורון או לקות ראייה מכל הארץ.

נשמח אם תיצרו עמנו קשר על מנת שנוכל להיפגש עם הנער/ה ומשפחתו/ה כדי לתת מידע נוסף ומפורט, וכן כדי לבחון את התאמת התוכנית עבורו/ה.

רבקה בן-יוסף, רכזת ‘בגובה העיניים’ 054-9919016

גל אלג’ם, רכזת שילוב צופים 054-2490036

תרבות ופנאי

צפייה בסרט מנקודת מבט אחרת

מאת: אורי שלמון, בת 16.5, רמת ישי

ביום ראשון, ה-18.1.15, צפיתי בסרט “מיתה טובה” שהונגש על ידי הספרייה לעיוורים.

סרט מונגש הוא למעשה אותו הסרט שניתן לצפות בו בכל בית קולנוע, אך מה ששונה בו מהסרט הרגיל הוא שהסרט המונגש מלווה בקריין המתאר את כל מה שניתן לראות בעיניים: תמונות, מבטים ופנים של אנשים, נופים ועוד.

הסרט עסק בחבורה של קשישים המתגוררים בבית אבות, אשר מעוניינים למות בגלל המחלות הקשות שמהן הם סבלו. לכן, קשיש אחד מחליט להמציא מכשיר להמתת חסד שלא משאיר טביעות אצבע (המתת חסד היא המתה למטרה טובה, כדי למנוע סבל של בן אדם, אך היא אסורה בישראל).

לפי דעתי, הסרט היה מאוד קשה, כואב ועצוב.

אך למרות הקושי, הנגשת הסרט אפשרה לי לחוות חוויה אחרת.

בתחילת הסרט, לא נהניתי מההנגשה. הרגשתי שהקריין מבלבל אותי, וזאת בגלל שאני רגילה לראות סרטים וסדרות ללא הנגשה, בלי להתייחס לתמונות ולהבעות הפנים. אך בהמשך הסרט, הבנתי שההנגשה יכולה לספק לי מידע אחר ממה שאני רגילה לקבל, ולכן הקשבתי לה יותר.

פתאום יכולתי לדעת מתי השחקן מחייך, מתי הוא בוכה, איפה הוא נמצא ועוד.

לסרט הלכתי ביחד עם הוריי. בסיומו, אימא שלי סיפרה לי, שבתור בן אדם רואה, הקריין מאוד בלבל אותה. אך היא הציעה רעיון שיאפשר לכולם לחוות את החוויה השונה והמיוחדת שלקויי הראייה והעיוורים חוו: לאפשר גם לרואים לצפות בסרט מונגש בחדר חשוך ובלי יכולת לראות. אני מסכימה איתה, וחושבת שדרך צפייה בסרט מונגש בחדר חשוך יוכל האדם הרואה לחוות קצת מעולמו של העיוור.

אני מקווה שבעתיד יונגשו סרטים נוספים ושחוויית הצפייה בסרט מונגש לא תהיה חוויה חד פעמית.

 

 

קרן אור – המלצה על ספר

אפיק סופר, בן 16.5 עם עיוורון מקרית גת, ממליץ על הספר “קרן אור”

הספר “קרן אור”, מאת הסופרת שרה חן, מספר את סיפורם של  שני תאומים: אלי ושולי, בני ה-12. כשהוריהם יוצאים לאירוע משפחתי, אלי יושב וקורא ספר ושולי מנסה לצייר להנאתה. רעש נשמע ממרפסת הבית ושולי הולכת לראות מהו. אלא שאז מתבררת סיבת הרעש בדרך הגרועה ביותר. העציץ, הגורם לסיבת הרעש, נופל על ראשה של שולי, והיא מאבדת את הכרתה. כששולי מתעוררת בבית החולים, היא ובני משפחתה מגלים כי היא איבדה את מאור עיניה. בפרקים הבאים מתוארים פחדיה של שולי, חוסר רצונה לצאת מהבית בגלל מגבלתה הפיזית. שולי מספרת שהיא מרגישה מוזרה, מנוכרת ובודדה. אבל זה לא הכול! תקראו את הספר ותתרגשו כמוני! מומלץ בחום!  הספר קיים בברייל בספריה בנתניה.


 

סדנת אחים 2014

מאת: לילך שינפלד בוביס, מטפלת באמנות ומאמנת אישית

לפני מספר חודשים נערכה במרש”ל ת”א סדנא, המיועדת לאחים של ילדים עם עיוורון ולקות ראייה בגילאי 8-11. הסדנא כללה סדרה של ארבעה מפגשים בתדירות של כחודש וחצי. הסדנא נערכה על ידי לילך שינפלד-בוביס, מטפלת באמנות ומאמנת אישית, אפרת בנימין, עו”ס “אופק לילדינו” , וסנונית ברבן, סטודנטית לעבודה סוציאלית.

מטרת הסדנא הייתה מחד, לייצר לילדים “קבוצת שייכות”, שתהווה עבורם “‘מקום בטוח” לקבלת לגיטמציה ולעיבוד רגשותיהם כלפי אחיהם ומקומם במשפחה ומאידך, לאפשר להם מקום, שבו הם “במרכז” ובו הם יכולים להשתחרר, ליהנות ולהביע את עצמם באמנות, בדרמה, משחק ובישול.

כל מפגש כלל ארבעה חלקים: שיחת פתיחה ומשחקי חימום וגיבוש, משחקים ותרגילים שהובילו לדיון ברגשות ובקשר עם האחים, סדנה יצירתית – בתחום האמנות או הקולינריה ומשחק קצר לסיום ועיבוד המפגש כולו. דרך המשחקים והבישול, כגון: פיסול בעיניים עצומות, הכנת פיצה וקינוחים בעיניים עצומות, ניווט בחדר בעיניים עצומות, הילדים נחשפו לתחום העיוורון בצורה חוויתית, שהעמיקה, לדעתי, את יכולתם להתוודע בצורה מוחשית לחסרונות וליתרונות של העיוורון. כך הם נוכחו כי ברגע שחוש הראייה, שאנו רגילים להסתמך עליו באופן אוטומטי, יוצא מהמשחק, הם החלו להשתמש יותר בחושים האחרים: מישוש, שמיעה, טעם וריח. הגילוי שניתן לחוות את העולם דרך החושים האחרים, עורר התרגשות וחיזק את ההזדהות וההבנה של האופן שבו אחיהם חווים את העולם.

הילדים שיתפו פעולה בצורה נפלאה. בהדרגה, הם רכשו אמון בצוות הטיפולי ובחבריהם לקבוצה, נפתחו, סיפרו סיפורים אישיים, שחשפו את התמודדותם היומיומית עם אחיהם, חלקו רגשות, תסכולים וריבים, אך גם רגעים נעימים ומרגשים. בשל העיסוק והעיבוד של העיוורון דרך משחק ובישול, הילדים החלו לחוש הזדהות גדולה יותר עם אחיהם, וגילו כלפיהם אמפתיה וחמלה. בהמשך לכך, היה מרגש לראות כיצד בסיום הסדנא הילדים העידו כי בעקבות התובנות שרכשו במהלך הסדנא, הקשר עם אחיהם השתפר, והם מבלים יותר יחד.

ובנימה אישית, היה לי לעונג ללוות יחד עם אפרת וסנונית, את הילדים בתהליך, ולראות כיצד בעקבות ההתנסויות והקשרים האישיים שנרקמו, והעמיקו בין חברי הקבוצה, הם מצליחים להביע, לחלוק, ולעבד רגשות מורכבים,  ולצאת מעודדים ומחוזקים יותר.

בזכות ולא בחסד

הנגשה ללא גבולות

מאת: יעל וייס ריינד

נושא ה”הנגשה לאנשים עם לקות ראייה” עמד במרכזו של הכנס הבין לאומי של אוניברסיטת אתונה ו”הארגון הבינלאומי לחינוך ולשיקום אנשים עם לקות ראייה (אזור אירופה)” – International Council for Education and Rehabilitation of People with Visual Impairment (ICEVI Europe Region). בכנס, שהתקיים באתונה בחודש פברואר,  הוצגו מחקרים אקדמיים לצד הרצאות של אנשי מקצוע וארגונים מהשטח. נטלו בו חלק אנשי מקצוע, חוקרים, אנשים עם לקות ראייה, הורים וצעירים.

אחת משתי ההרצאות המרכזיות בכנס הייתה הרצאתה של ד”ר נורית נוי מישראל, בנושא “הנגשת מוזיאונים ותערוכות לאנשים עם עיוורון ולקות ראייה”. ד”ר קלאוס מייסנברגר מאוניברסיטת לינץ באוסטריה הציג את הנושא המרכזי השני ודיבר על פתרונות מתקדמים וחדשניים בתחומי הטכנולוגיה המסייעת וטכנולוגיית המידע והתקשורת בתחום החינוך עבור תלמידים עם לקות ראייה.

על הקמפיין של “אופק לילדינו” ועל הצלחת הבג”ץ שהגשנו בנושא הנגשת ספרי וחומרי לימוד, בחינות בגרות ופעילות בית ספרית במערכת החינוך בישראל סיפרה מנהלת העמותה, יעל וייס-ריינד.

(למאמר המלא http://access.uoa.gr/ICEAPVI-2015/proceedingsFiles/181-184.pdf).

הצלחתה של “אופק לילדינו” עוררה עניין רב, ובפאנל נוסף התקיים דיון מרתק בשיתוף שלושת ארגוני ההורים הפעילים ביוון, במטרה לחלוק בהצלחות, בכישלונות, ברעיונות לאסטרטגיות פעולה ובאפשרויות עתידיות לשיתוף פעולה.

משה עובד, זוהר ג’יאניו ונתי ביאליסטוק-כהן מעמותת על”ה הישראלית הציגו את מודל הפעולה של העמותה בנושא ההנגשה של החינוך הגבוה לסטודנטים. מחקרים והרצאות נוספים עסקו במגוון נושאים ובהם סוגיות טיפוליות ושיקומיות, מתודות חינוכיות, הטכנולוגיה והשפעתה על השילוב וההנגשה, וגם באמנות ובפעילות פנאי.

הכנס התקיים בבניין הפלנטריום והמדעים של קרן Eugenides והאירוח הנדיב אפשר להציג, במקביל להרצאות ולדיונים, גם פוסטרים אקדמיים ותצוגות של ספקי טכנולוגיה (שניים מישראל), של בית הספר היווני לכלבי נחייה, של ארגוני הורים לילדים עם עיוורון ועוד. המארגנים אף הגדילו לעשות ואירחו במהלך ימי הכנס ילדים רבים עם לקות ראייה ועיוורון. בשעה שההורים השתתפו בכנס, הפעילו סטודנטים מתנדבים מאוניברסיטת אתונה את הילדים וליוו אותם.

את ההרצאות והמחקרים שהוצגו בכנס תוכלו למצוא בלינק:

http://access.uoa.gr/ICEAPVI-2015/proceedings.html

להתבגר ולהתגבר

גשר לחיים עצמאיים

יחל פוזיילוב, מרכזת מכינת גשר, אושרית כוכבא, עו”ס “אופק לילדינו”

מכינת גשר של “בית חינוך עיוורים” בירושלים, מיועדת לצעירים עם עיוורון ולקות ראייה בגילאי 18-22 המעוניינים לעבור תהליך של הכנה לחיים עצמאיים.

החניכים מתגוררים בדירות שכורות בשכונת קריית משה בירושלים לתקופה של שנה עד שנתיים. החיים הם בקומונה, מתוך שותפות ועזרה הדדית.

הפרידה מהבית ומהמוגנות שבתוך המשפחה, בשילוב עם התהליך הקבוצתי שהחניכים עוברים במכינה, מאפשרים להם בניה של אישיות בוגרת ועצמאית.

השהות בדירות המכינה מציבה בפני החניכים אתגר יומיומי של ניהול משק בית. אתגר זה מזמן כר פורה לתהליך של התנסות ולמידה ויישומם באופן חווייתי, החל בניקיון, בישול, קניות, ניהול תקציב והתמודדות עם תורנויות והכול מתוך התחשבות הדדית.

בתוכנית מושם דגש על ההיבט החברתי והקבוצתי וניהול שעות הפנאי. בשעות אחה”צ מתקיימים חוגים ופעילות חברתית. במהלך השנה מתקיימים סיורים להעשרת הידע, ושבתות וטיולים לגיבוש חברתי ולהנאה וכיף.

הצוות המלווה את התכנית כולל מדריכים השוהים בדירה בשעות אחה”צ והערב, מורה שיקומית מומחית בהקניית כלים לצעירים המתמודדים עם לקויות ראייה ועובדת סוציאלית המלווה את הצעירים ברמה הרגשית.

בשעות הבוקר החניכים משתלבים בשירות לאומי, לימודים או תעסוקה.

התוכנית קיימת מזה כעשר שנים עם אחוזי הצלחה גבוהים ועל כך מעידים חניכי ובוגרי התוכנית שהמכינה היוותה עבורם “גשר” להיותם עצמאיים, מצליחים ותורמים לקהילה.

יצאנו לשאול את המשתתפים בעבר ובהווה מהי המכינה עבורם, ומה הם ממליצים לחבר’ה הצעירים.

שרית פיש, צעירה בת 20 עם לקות ראייה, לומדת כיום במדרשת “נשמת” ללימודי יהדות, גדלה בגוש עציון והתחנכה במסגרות חינוך רגילות. שרית שרתה שנתיים בשירות לאומי, שנה אחת בתיכון עמליה בירושלים, שם סייעה לתלמידות בית הספר בלימודים, ושנה שנייה בעמותת “מקום לכולם”, עמותה שמטרתה לקדם חברה נגישה ומקבלת, שם העבירה הדרכות על קבלת השונה בבתי ספר. שרית גרה במשך שנתיים במכינת גשר, הגיעה למכינה כשחיפשה שירות לאומי.

ספרי על ההתלבטויות שקדמו לבחירה במכינת גשר

מאוד התלבטתי אם לצאת למגורים מחוץ לבית, לפני כן לא גרתי מעולם בפנימייה ולא הייתי בטוחה שאני מעוניינת לצאת מהבית, אבל אמא שלי מאוד דחפה לכך והחלטתי לנסות.

תארי את חיי היום יום במכינה ובמסגרות השירות הנוספות

המכינה בנויה כדירה לכל דבר, בכל דירה 2-3 שותפים, יש דירות נפרדת לבנות ולבנים. בדירה מנהלים חיים עצמאיים לחלוטין, קמים בבוקר, מכינים ארוחת בוקר ויוצאים למסגרות השונות, שירות לאומי או עבודה. בצהריים חוזרים לדירה, מכינים ארוחת צהריים ואחה”צ יש חוגים שונים: דרמה, קרמיקה, כלכלת בית, נגרות, ציור וג’ודו. לקראת ערב, מכינים ארוחת ערב ומתארגנים לשינה.

מה היתרונות במגורים במכינה ומה תרמה לך השהות בה?

מה שמיוחד במכינה הוא שאתה חייב לדאוג להכול, אין הורים שיעשו עבורך קניות, ינקו ויבשלו ואתה מבין שאם לא תעשה לבד, פשוט לא יהיה. זו מכינה נהדרת לחיים. לפני המגורים במכינה מעולם לא התעסקתי עם גז ועם אש, פשוט כי לא הייתי צריכה. לא ידעתי לנקות ובמכינה הייתי חייבת להתמודד.

דבר נוסף שהרגשתי שהיה מאוד משמעותי הוא הנושא החברתי. זו פעם ראשונה שחייתי בשותפות עם אנשים אחרים וזה מלמד אותך ליצור קשר עם אדם נוסף, להבין מה חשוב לכל אחד ולדעת להתפשר כדי שאפשר יהיה לגור ביחד ושכולם ייהנו.

המכינה מבחינתי הייתה ממש בית. זה מקום שאני מאוד אוהבת וזוכרת לטובה, המדריכות היו כמו חברות שלי ולמדתי מהן המון.

למי המגורים במכינה יכולים לתרום?

אני חושבת שלכל מי שלא מנהל משק בית לבד, ההגעה למכינה מאוד חשובה, זו אפשרות ללמוד להתנהל בעצמאות, ולעשות זאת בתוך מסגרת תומכת. מבחינתי המכינה היא ממש “בית ספר לעצמאות”.

פגשנו גם את מאיר לוי, בן 27 מירושלים. למאיר התגלתה מחלת הגלאוקומה בגיל שנתיים, עד גיל 16 הראייה שלו הייתה יחסית תקינה, אך לקראת גיל 20 הוא איבד את הראייה. מאיר הצטרף למכינה בגיל עשרים וגר בה שנתיים מאוד משמעותיות, לאחר מכן עבד בישיבות שונות כעוזר טבח ולמד קורסים בקונדיטוריה ובישול עולמי. מאיר הכיר את אשתו מעיין ב”מרכז לכלבי נחייה” בבית עובד, ומזה שנתיים הוא מדריך במכינה.

איך שמעת על המכינה?

שמעתי על המכינה כבר בגיל 16 מחבר של המשפחה, ובשלב ההוא לא הייתי מוכן לשמוע על כך. בגיל 18 הגיע לדבר איתי חבר נוסף שהתגורר במכינה והמליץ לי לבוא ולראות, אבל רק בגיל 20 השתכנעתי והסכמתי להגיע ליום אחד, והחלטתי להישאר בדירה. ההתחלה הייתה מאוד קשה, גם מבחינה חברתית היו חבר’ה ממגוון של רקעים, דתיים לצד חילונים, וזה לא היה פשוט. בהמשך למדנו להכיר אחד את השני והפכנו לחברים מאוד טובים.

מה נתנו לך המגורים במכינה?

כשהגעתי למכינה לא ממש עבדתי. הייתי המון בנגריה ולאט לאט הבנתי שאני מאוד מתחבר לתחום של הבישול. בזכות המגורים במכינה מצאתי עבודה כעוזר טבח ומאוד נהניתי מזה, אני חושב שהדבר המשמעותי ביותר שיצאתי איתו מהמכינה הוא האפשרויות לתעסוקה.

לפני כשנתיים הגעתי להסברה על המכינה לתיכוניסטים והחלטתי להיות מדריך במכינה, אני מדריך את החבר’ה במכינה בשנתיים האחרונות ונהנה מאוד מהעבודה הזו.

מה היתרון במגורים במכינה לדעתך?

המטרה במגורים במכינה היא לצאת משם עצמאיים בכל תחומי החיים, ואני יודע שהמטרה הזו מושגת באופן מיטיבי. החבר’ה מתרגלים ניידות עצמאית, בישול וניקיון, לומדים לסדר את המטבח ולנקות את השיש והכלים, לבשל, לכבס ולגהץ ולסדר את סביבת המגורים שלהם באופן עצמאי.

אני יכול להעיד גם על עצמי וגם על חברים שלי שיצאנו מהמכינה עצמאיים לגמרי, כולנו מנהלים משק בית עצמאי ומצליחים לנהל את כל עניינינו.

מה היית ממליץ לחבר’ה שמתלבטים אם להגיע למכינה?

לכולנו יש חששות לקראת היציאה מהבית, אבל אני ממליץ לחבר’ה שמתלבטים לבטא את החשש שלהם. זה טוב והגיוני לחשוש, אבל עדיין לא לפחד לנסות. המסגרת במכינה מאוד תומכת ומאפשרת לכולם חיים עצמאיים.

עוד משהו שחשוב לך לספר על המכינה?

החבר’ה במכינה מאוד נורמטיביים, כולם עובדים ולומדים ונוצרת בדירה אווירה מאוד נעימה. אני ממליץ לכולם לבוא לראות ולנסות.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרכזת התכנית יחל פוזיילוב

במייל: mechinat.gesher@gmail.com, בטלפון: 02-6599530, פקס: 02-6599508.

מה העניינים- עדכונים מחיי העמותה

עדכונים מחיי העמותה

ב-10.12.14, ביוזמת “הקרן למורשת הכותל המערבי”, יצאו צעירות וצעירי העמותה לסיור נגיש במנהרות הכותל ובמכון המקדש. לחלק מחברי הקבוצה היה זה ביקור ראשון באתרים אלו, מה שהותיר רושם מיוחד. נהנינו מהדרכה מצוינת וכן מהתאמות שנעשו עבורנו על ידי המדריכים ישי סלומון ועדי יורב, ועל כך תודותינו.

תוכנית שיעורי העזר “מצוינות באופק” הולכת ומתרחבת, והשנה נהנים יותר מ-60 ילדים משיעור עזר שבועי בביתם! המורים של הילדים, ותיקים וחדשים, התכנסו במהלך חודש דצמבר למפגשי הכשרה בתל אביב ובירושלים. המפגשים היו חוויתיים ובמסגרתם נפגשו המורים עם חברי צוות ההסברה “רואים אחרת” כדי ללמוד על עולם העיוורון ולקויות הראייה מגוף ראשון.

האמהות בצוות “הורה להורה” מקיימות מפגשים עם אנשי מקצוע מתחומים שונים, במטרה לספר את סיפורן האישי ולחשוף את אנשי המקצוע לפעילות העמותה. לאחרונה נפגשנו עם מורות השיקום של “מגדלאור” במחוזות ירושלים, דרום ומרכז, וכן עם צוותי המורים התומכים של משרד החינוך במחוזות דרום – מגזר ערבי, מרכז דרומי ותל אביב. בחודשים הקרובים צפויים מפגשים נוספים. הרגשתנו היא כי בזכות המפגשים מתהדק שיתוף הפעולה עם הגורמים השונים לקידום ילדינו ולרווחתם.

בחודשים האחרונים אנו מקיימים סדרת מפגשים לאמהות, בשיתוף מרש”ל תל אביב. המפגשים נערכים אחת לשבועיים-שלושה במרש”ל תל אביב, ומטרתם מפגש והעשרה לאמהות. נהנינו מסדנת נומרולוגיה, מבניית תחזית אישית ומסדנה לשיפור הזיכרון. פרטים על המפגשים הבאים אפשר לקבל במשרדנו.

ב-18.1.15 נפגשנו עם צוות מעון “עופרים” במרכז הרפואי “בני ציון” בחיפה במטרה להרחיב את ההיכרות שלנו עם המעון ולאפשר להורים של ילדי המעון להכיר את פעילות העמותה. המפגש התקיים כחלק מהרחבת פעילותנו בצפון, ולאחריו נפגשנו עם צוות “האגודה למען העיוור” בחיפה ועם צוות השירות הסוציאלי ב”מגדלאור”. אנו מקווים כי נוכל לבסס תשתית טובה לפעילות באזור הצפון. את הפרויקט מובילה הסטודנטית אתיה.

במהלך החודשים פברואר ומרץ קיימנו במסגרת פרויקט זה שלושה מפגשים להורים בצפון הארץ. את המפגש הראשון קיימנו בחיפה, השני, בעפולה והמפגש השלישי התקיים בקריות. המפגשים היו חשובים ומשמעותיים מאוד.

בהמשך, בכוונתנו לקיים מפגשים נוספים להורים באזור הצפון. נארח בהם אנשי מקצוע שונים על מנת ללמוד ולהרחיב את הידע על הזכויות וההתמודדויות של ילדים עם לקויות ראייה ועיוורון. בנוסף, אנו מעוניינים להקים קבוצת הורים שתיהנה מליווי ומהנחייה מקצועיים, יום טיול למשפחות בצפון לגיבוש, כיף והיכרות, סדנת אחים שמטרתה ליצור מפגש ושיח בין אחים בגילים שונים, ועוד פעילויות רבות נוספות. אנו מזמינים הורים מהצפון לפנות למשרדנו על מנת להתעדכן ולקחת חלק בפעילות.

זו הזדמנות מצוינת להודות ל”אגודה למען העיוור ולמניעת עיוורון חיפה”, לבית הספר ויצ”ו ניר העמק, ולמשפחת כהן מקריית ים, שארחו אותנו באדיבות במפגשי ההורים.

במסגרת פרויקט מעורבות חברתית של דיקנט הסטודנטים באוניברסיטת ת”א, חברו אלינו צופיה, האלה, קארין וגיל, ארבע סטודנטיות מסורות ממקצועות הטיפול, ובימים אלו הן עורכות סקר טלפוני למשפחות העמותה. ממצאי הסקר והעבודה המאומצת יאפשרו לנו ללמוד לעומק על הצרכים שלכם, על המענים שהייתם רוצים לקבל, וכך, להשתפר ולהתקדם.

ב-13.1.15 ביקרנו בגן אלי”ע בבאר שבע. במסגרת הביקור הכרנו את צוות הגן, וחשבנו, יחד עם חנית, מנהלת הגן, על סוגים שונים של שיתוף פעולה. אנו מתכננים מפגש להורי הילדים בגן בכדי שיכירו את פעילותנו.

ב-21.1.15 נפגשנו עם צוות מרש”ל בני ברק לקראת הקמתו. זהו מרש”ל חדש שנפתח בימים אלו וייתן שירותים הן לתושבי בני ברק והן למשפחות מהמגזר החרדי ברמה האזורית. זהו המרש”ל הראשון והיחיד המאפשר פעילות המותאמת למגזר החרדי. שמחנו לפגוש את הצוות ולשמוע על הפעילות המתוכננת, וכן להחליף מידע. אנו מאחלים בהצלחה רבה!

כמיטב המסורת, ב-1.3.15 קיימנו מסיבת פורים נפלאה בבאר שבע, למשפחות מבאר שבע והסביבה. המסיבה, שהייתה מלאה בהפתעות ובכיף, התקיימה בשיתוף צוות המורות התומכות במחוז דרום.

ב-24.3.15 קיימנו כנס הכנה לשירות. לכנס הוזמנו תלמידי י”א-י”ב מכל הארץ והוריהם. בכנס שמעו המשתתפים את נציגי השירות הלאומי: משה מעמותת על”ה ואבישג מעמותת שלומית, שסיפרו על מסלול שירות לאומי מותאם ללקויי ראייה. לאחר מכן שמעו ממיכל מ”שילוב מנצח” על תוכנית הכנה לשירות צבאי משמעותי. שיר, נציגת מדור מתנדבים בצה”ל, סיפרה על הליך ההתנדבות לצבא. לסיום פגשו התלמידים את מירית, נציגת “מגדל אור” שסיפרה על שירותי האבחון והשיקום. המשתתפים שאלו שאלות וקיבלו את המידע הנדרש על מנת להחליט על המשך דרכם בסיום לימודיהם. תודה גדולה לכל השותפים והמשתתפים.

ב-3 ביוני יתקיים קונצרט חגיגי במסגרת התוכנית “חלומות מוסיקליים”. בקונצרט יופיעו ילדים המשתתפים בתוכנית בנגינה ובשירה, כל אחד בתחום שלו ועם הכלי שלו. הזמרת מורן מזוז, אף היא עם לקות ראייה, תופיע כאורחת באירוע וכן מתוכננות הפתעות מרגשות. את מיזם הקונצרט מובילה תהילה הסטודנטית והוא יתקיים באולם טארג בבית הספר למוסיקה באוניברסיטת תל אביב. כל ההורים והילדים המשתתפים בתוכנית מוזמנים – הזמנות יישלחו בקרוב! “חלומות מוסיקליים” מתקיימת בזכות תרומתה הנדיבה של קרן ראות ורעות ע”ש חנה הרדוף ז”ל.

בקרוב נצטרף ל“עיגול לטובה”! “עיגול לטובה” הוא מיזם המקשר בין המגזר העסקי לעמותות שונות ובמסגרתו יכול כל אדם בישראל לתרום לעמותה הקרובה ללבו ללא מאמץ, באמצעות “עיגול” של העסקאות המתבצעות בכרטיס האשראי שלו (או בתלוש המשכורת החודשי) לטובת העמותה שבחר. תרומה של מספר שקלים בחודש מצטברת לסכומים משמעותיים עבור העמותה. בימים אלה אנו שוקדים על עמוד העמותה באתר “עיגול לטובה”, וכשיושלם התהליך, נבקשכם להצטרף “ולעגל” עבור “אופק לילדינו”.

זו השנה השנייה שבה אנו עוסקים בנושא הליווי הרגשי לילדים, לאחים ולהורים. אנו רואים חשיבות רבה בנושא הרגשי, ושומעים לא פעם מהמשפחות שלא ניתנת התייחסות ראויה לתחום זה. במסגרת התוכנית גיבשנו פורום של אנשי מקצוע ושל הורים שנפגשים אחת לכמה חודשים כדי להתייעץ, להחליף רשמים וללמוד האחד מהשני.

אנחנו מקדמים שיתוף פעולה עם ארגונים שונים כדי לתת מענה רגשי כמו קבוצות אחים. כמו כן אנו עובדים בימים אלה על פיתוח של מאגר כלים טיפוליים שיסייע לאנשי המקצוע ולהורים. את התוכנית מובילה מיטל הסטודנטית.

אנו שומעים מבוגרי העמותה על הקושי למצוא עבודה, ולכן הקמנו קבוצה לצעירים בנושא זה. את הקבוצה מובילות ומנחות מיטל ותהילה הסטודנטיות, ומשתתפים בה עשרה צעירים וצעירות. המרוץ למציאת עבודה דורש הרבה כוחות נפש והתמדה על מנת לעמוד בהצלחה במשימה ולמצוא את המקום המתאים לכל אחד. בקבוצה, אנו דנים בנושאים העולים מהמשתתפים, מנסים לתת מענה לשאלות תוך כדי שיח. עד כה עסקנו בנושאים: איך בוחרים מקצוע, כתיבת קורות חיים בצורה נכונה והכנה לראיונות עבודה. אחד הקווים המנחים של הקבוצה הוא שיתוף בחוויות העבר וההווה של המשתתפים, מה שיוצר קבוצה של אנשים המכירים אחד את השני, מרגישים בנוח ורוצים לשתף, לשמוע וללמוד מהניסיון האחד של השני.

בחג החנוכה האחרון השתתפו 50 ילדים והוריהם בנופש מקסים. הנופש היה מוצלח ומיוחד, והמשתתפים נהנו מיומיים של פעילויות ובילו יחדיו כמשפחה אחת גדולה. את היום הראשון פתחנו בביקור במפעל המלט “נשר” ברמלה, שם למדנו על חשיבות המלט בבנייה. המשכנו לסיור ב”חברת החדשות” של ערוץ 2, שם ישבנו באולפן והגשנו חדשות. לקראת ערב הגענו ל”סבא ניסים” במושב צפרירים, והתרשמנו ממאות פסלי הברזל שיצר ניסים בשנים האחרונות. למחרת טיילנו באזור מכתש רמון ושכשכנו רגליים בגבים. תודה גדולה לאילן ברוש היקר על הנופש המקסים והמקורי ולמיקי, מארגנת הנופש.